גראפומניה
כבר כמה זמן שאני תוהה על עניין הבלוגים, עוד לפני שפתחתי לי בלוג משלי.
האמת היא שאני חושבת שזאת גראפומניה לשמה.
גראפומניה, בהגדרתה המילונית-פסיכיאטרית, היא דחף כפייתי ובלתי נשלט לכתוב.
גראפומניה, בהגדרתה על פי חלק 4, פרק 9 בספר הצחוק והשיכחה לקונדרה:
לא מזמן נסעתי במונית מקצה אחד של פאריס לקצה השני, ונהג המונית פתח בשיחה אתי. הוא לא מסוגל לישון בלילות. הוא סובל מחוסר שינה כרוני. מאז המלחמה. הוא היה ימאי. אנייתו טבעה והוא שהה במים שלושה ימים ושלושה לילות. אחר כך הצילו אותו. כמה חודשים פרפר בין חיים ומוות. הוא החלים, אבל השינה אבדה לו.
” ימי ארוכים בשליש מימיך”, אמר בחיוך.
“ומה אתה עושה בשליש שקיבלת כתוספת?” שאלתי.
“אני כותב,” הוא ענה.
שאלתי אותו מה הוא כותב.
הוא כותב את סיפור חייו. סיפורו של אדם, ששחה שלושה ימים בים, נאבק במוות, איבד את יכולתו לישון ואף על פי כן שמר על כוח החיים.
“האם אתה רושם את הדברים למען ילדיך, ככרוניקה משפחתית?”
הוא חייך במרירות: “את ילדי זה לא יעניין. אני כותב את הסיפור בתור ספר. נדמה לי שהוא יכול לסייע לאנשים רבים.”
השיחה עם נהג המונית הבהירה לי לפתע את מהות עבודתו של הסופר. אנחנו כותבים ספרים, משום שילדינו אינם מגלים בנו עניין. אנחנו פונים לעולם האנונימי, מפני שרעייתנו סותמת את אוזניה כאשר אנו מדברים אליה.
תוכלו אולי לטעון, שבמקרה של נהג המונית מדובר בגראפומאן ולא בסופר. לכן הבה ונבהיר תחילה את המושגים. אישה שכותבת למאהבה כל יום ארבעה מכתבים אינה גראפומאנית, אלא אישה מאוהבת. אך ידידי, המצלם את מכתבי האהבה שלו, כדי שיוכל לפרסם אותם ביום מן הימים, הוא גראפומאן. גראפומאניה אינה התשוקה לכתוב מכתבים, יומנים, תולדות משפחה (כלומר, תשוקתו של אדם לכתוב עצמו או למען הקרובים לו). אלא התשוקה לכתוב ספרים (כלומר, להגיע לחוג קוראים בלתי-מוכרים).
מבחינה זו אין הבדל בין תשוקתו של נהג המונית לבין תשוקת גיתה; כלומר, מה שמבדיל את גיתה מנהד המונית אינו עצם התשוקה, אלא תוצאותיה.
הגראפומאניה מקבלת ממדים של מגיפה המונית כאשר התפתחות החברה מגיעה לנקודה, שבה מתמלאים שלושה תנאי יסוד:
א. רמת חיים כללית גבוהה, המאפשרת לאנשים להקדיש את זמנם לפעילות חסרת תועלת;
ב. אטומיזאציה רבה של חיי החברה, על ההרגשה הכללית של בדידות היחיד הנובעת ממנה;
ג. העדר בולט של שינויים חברתיים גדולים בחייה הפנימיים של האומה. (מנקודת ראות זאת אופיינית בעיני העובדה שבצרפת, למעשה לא קורה בה דבר, אחוז הסופרים גדול פי 21 מאשר בישראל. דרך אגב, ביבי [דמות נשית בספר של קונדרה] דייקה מאוד בטענתה, שבמבט מבחוץ לא התחולל בחייה דבר. דווקא בהיעדר זה של תוכן חיים, בריקנות הזאת, נעוץ המניע הדוחף אותה לכתיבה.)
אך התוצאות משפיעות השפעה חוזרת על הנסיבות. הבדידות הכללית גורמת גראפומאניה, ובה בשעה, גראפומאניה המונית מגבירה ומגדילה את הבדידות הכללית. המצאת הדפוס אפשרה בזמנו לאנושות יתר הבנה הדדית. בעתות גראפומאניה כללית מקבלת כתיבת הספרים משמעות הפוכה: כל אחד מוקף במילותיו כמו בחומת מראות, ששום קול מבחוץ אינו יכול לחדור בעדה.
עד כאן קונדרה.
הקטע הזה של קונדרה יושב אצלי בראש כבר כמה זמן; פחות או יותר מאז שכולם התחילו לכתוב מה הם אכלו לארוחת בוקר, את מי הם זיינו בצהריים, לאיזה סרט הם הלכו אתמול בערב ומה בדיוק הם חושבים על נושא הכתבה שהרגע סיימו לקרוא.
אני חושבת שרוב האנשים כותבים בטמטום מוחלט.
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה חיפשתי את ההגדרה המילונית של גראפומאניה (graphomania) בגוגל. כל שלושת האתרים הראשונים שעלו התייחסו ישירות למה שכתב קונדרה; האתרים השני והשלישי היו פוסטים באנגלית בשני בלוגים לא פעילים מ-2003 ו-2005. פוסטים דומים מאוד לפוסט הזה.
זאת אומרת שלפחות שלושה בלוגרים חשבו על הקשר שבין תופעת הבלוגים לבין רעיון הגראפומניה כפי שמציג אותו קונדרה, שהוא בעצמו סופר, שטוען שהוא פונה לעולם האנונימי מפני שרעייתו סותמת את אוזניה כשהוא מדבר איתה (שזאת אמירה בעייתית במקצת על סופרים באשר הם).
אפשר להגיד שזאת רפלקסיה על רפלקסיה.
קונדרה מחווה דעתו: בעתות גראפומאניה כללית מקבלת כתיבת הספרים משמעות הפוכה: כל אחד מוקף במילותיו כמו בחומת מראות, ששום קול מבחוץ אינו יכול לחדור בעדה.
אנחנו חיים בעתות גראפומניה כללית. גם של טקסטים וגם של תמונות - נייחות ונעות. והטוקבקים לכל טקסט הכי זניח ברשת - שלא לאמר הטקסטים הזניחים עצמם - מוכיחים שכולם באמת רוצים לכתוב - מכל הסיבות שקונדרה הזכיר קודם - אבל הם גם קוראים. הכל. מאותן הסיבות בדיוק. זאת אומרת שכולם סופגים קולות מבחוץ בבבילון האינטרנטי, אבל הם סופגים אותם בתוך חומת המראות.
לפעמים נדמה לי שאנשים כבר לא קוראים ספרים. הם קוראים טקסטים אינטרנטיים. סייבר-טקסטים. זאת כתיבה אחרת לגמרי. לא מודעת לעצמה, חשופה יותר, לא מכפיפה את עצמה לחוקי מוען-נמען או לקודים של העברת מסר. רוב הזמן אין מסר. יש חיטוט פנימי מסוג כזה או אחר. ואנשים אוהבים מאוד לחטט אצל אחרים. זאת עובדה. והם רוצים להגיב ויש להם את היכולת. ומושא החיטוט ויוצרו חושב לעצמו שיש תוקף לדברים שהוא כותב, כי מישהו (ומה זה חשוב מי) קרא אותם, חשב עליהם, ‘טרח’ להגיב.
כולם מייצרים טקסטים כל הזמן, כולם מייצרים תכנים כל הזמן.
רובם חסרי משמעות בשבילי.
אני כותבת את כל זה כי השבוע קיבלתי הוכחה כתובה לכך שהבלוג הזה נקרא לפחות על ידי איש אחד שאני לא מכירה.
אני כותבת את כל זה בעיקר בגלל שיש לי המון זמן פנוי ואני חיה בחברה שיש בה אטומיזאציה רבה של חיי החברה, על ההרגשה הכללית של בדידות היחיד הנובעת ממנה. ואולי גם בגלל שבהיעדר של תוכן חיים, בריקנות הזאת, נעוץ המניע הדוחף אותי לכתיבה.
