נרקיס ובוסטון
השפעת הגיעה אלי השבוע ושלחה אותי להוריי בכניעה מוחלטת. בלית ברירה תפסתי את מקומי מתחת לשמיכה ועל כורסת הטלוויזיה והתמסרתי לפולניות של אמא שלי ולצקצוקי הלשון של אבא שלי. בין לבין צפיתי בדי הרבה סרטים, אחד מהם אפילו שימח את אמא שלי במיוחד: זוועתון הולמרקי מהסוגה המכונה "קומדיה רומנטית לכל המשפחה" על אמא שמחפשת בעלים לארבע בנותיה באופן אקטיבי מאוד, שלא לאמר פולשני. אמא שלי חשבה שאפשר ללמוד מהאישה המטורפת הזאת הזאת כמה דברים…
אבל עכשיו לנרקיס ובוסטון.
יצא לי לצפות בשתי קלאסיקות בשבוע הזה: "נרקיס שחור" של Michael Powell ו- Emeric Pressburger ו"הבוסטונים" של James Ivory; כל אחד מהם יפהפה בדרכו. שני הסרטים האלה גרמו לי להסתובב עם מחשבות על ההשפעה האפקטיבית של קיומה או אי קיומה של אהבה רומנטית בחיינו, כלומר בחייהן של נשים, ועל האופן שבו המחויבות הנשית (המולדת? הנלמדת?) נותנת לעצמה בטוי בכל אחד מהמצבים האלה. ביטויים של מחויבות נשית ושל הפסיכולוגיה שעומדת מאחוריהם הם עסק גדול בתולדות הקולנוע.
"נרקיס שחור" מציג את סיפורה של האחות קלודה, הנזירה-האחראית במנזר מסיונרי אנגליקני בהרי ההימלאיה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בגילומה של דברה קר הצעירה והיפהפיה. האחות קלודה, שאינה מחייכת לעולם, מנהלת את ענייני המנזר באותו אופן נטול פניות בו היא מנהלת את חייה הפרטיים. איש הקשר שלה ושל הנזירות הן עם הציווילזציה והן עם האוכלוסיה המקומית הוא נציג הממשל הקשוח, האלכוהוליסט והשרמנטי, מר דין. האחות קלודה אינה מרשה לעצמה להסחף אחר רגשותיה למר דין, רגשות שהיא יודעת שהוא שותף להם. היא מחויבת לאלוהיה עד כלות. ויש לכך סיבה: אהוב נעוריה בכפר הולדתה האירי, זה שכולם ציפו שיישא אותה לאישה, תיכנן להפליג לארצות הברית אך לא תיכנן לקחתה עימו וגם לא לשאתה. הבושה מתגובת הסובבים אותה למה שהתפרש באותה תקופה כבזיון חמור שלחה אותה – מיד כשגילתה את תוכניתו של אהובה – להתחייב לאלוהים ולמסדר; אותה בושה היא ששומרת עליה לבל תסטה מדרך זו, קשה ותובענית ככל שתהיה. הסטיה מן הדרך, כפי שהיא מוצגת בסרט בדמותה של הנזירה הסוררת והשטנית רות, פירושה מוות.
וורינה טרנט, גיבורת "הבוסטונים", היא נערה מתוקה להפליא ותמימה כבת 20, המובילה את דגל המהפכה הפמיניסטית בפני אנשי החברה הגבוהה של בוסטון של אמצע המאה ה-19. היא נואמת אודות "שחרור הנשים מכלובי הזכוכית שלהן" בסלונים החברתיים של חברה בורגנית עשירה שעושה את צעדיה הראשונים בתוך המודרניות. התנועה הפמיניסטית החדשה בארצות הברית היתה נחלתן של נשות המעמד הבינוני-גבוה ושמה לה למטרה בעיקר את מתן זכות ההצבעה לנשים. לא ממש ידעו אז מהו שחרור מיני, לבישת מכנסיים לא עלתה הפרק ויציאה לעבודה היתה בגדר טאבו חברתי בעבור נשות המעמד הזה בכל מקרה.
אוליב צ'נסלור (בגילומה המושלם של ונסה רדגרייב), בתולה מזדקנת ומרירה כבת ארבעים, אחת מהתומכות הנלהבות של התנועה הפמיניסטית, לוקחת את וורינה טרנט הצעירה תחת חסותה ודורשת ממנה מחויובות טוטאלית: לה עצמה ולתנועה. בד בבד עם התפתחותה של מערכת יחסים תובענית בעלת אופי לסבו-אירוטי בין השתיים ובעיקר מצדה של מיס צ'נסלור, מופיע אחיינה יפה התואר של של האחרונה ומתחיל לחזר במרץ אחרי וורינה, למורת רוחה של פטרוניתה. מורת הרוח הזו משולשת: וורינה מתרחקת ממיס צ'נסלור; מיס צ'נסלור חוששת כי וורינה תנטוש את מחויבותה המוצהרת לתנועה הפמיניסטית, והחמור מכל: המחזר הנמרץ אוחז בדעות המנוגדות לחלוטין לאלה של וורינה ופטרוניתה. הוא אינו טיפש כלל, הוא פשוט מאמין שמקומן של הנשים יכירנו רק בתוך "כלובי הזכוכית". וורינה, הנקרעת בין אהבתה לבין המחויבות האישית והחברתית שלקחה על עצמה, מתמסרת לבסוף לאהבה בערב הגאלה החגיגי בניו-יורק בו היתה אמורה לנאום. היא בורחת עם אהובה להנשא בחשאי ואת מקומה על דוכן הנואמים תופסת מיס צ'נסלור, שאיש מעולם לא ביקש את ידה.
הסרט היפהפה הזה, אשר רבדים מרתקים נוספים מרכיבים אותו, הוא אחד משיתופי הפעולה בין ג'יימס אייבורי לתסריטאית רות פראוור ג'אבוולה, והוא אדפטציה לרומן מאת הנרי ג'יימס. בתפקיד האהוב, אגב, מופיע כריסטופר ריב, שמוכיח שהוא יודע גם לשחק ולא רק לעוף.
אז מה למדנו מזה?
השיעור ראשון הוא שנשים מתמסרות. אני מדברת כאן על ההתמסרות כעל מספר מוחלט, מבלי לקבוע אם היא שלילית או חיובית, או אם יש התמסרות שלילית או חיובית. עד לשלב מאוחר מאוד בתולדות הקולנוע ("מונטנגרו" של דושאן מקבייב מ-1981 הוא פורץ דרך מהבחינה הזאת) נשים התמסרו למשהו: לגבר, לילדים, למשפחה בכלל או למטרות חברתיות או דתיות נעלות אחרות. אישה לא הסתובבה לה סתם כך ללא עניין לענות בו את נפשה ולכלות בו את ימיה. גם הסרטים שהציגו את האישה כמורדת או כפאם פאטאל נתנו לגיבורה שלהם תיקון או עונש בהתאם לנכונותה להתמסר. ועוד לא דיברנו על הגיבורות המתמסרות המוצגות כקדושות מעונות…
השיעור השני הוא אכזרי למדי: רק נשים אשר כשלו בחיי האהבה שלהן (במילים אחרות: כשלו בהעמדת צאצאים) מביאות עצמן להתמסר למטרות שאינן דומסטיות מובהקות. האחות קלודה לא היתה מעלה על דעתה להתנזר לו תוכניות הנישואין שלה היו עולות יפה. מיס צ'נסלור מודעת גם מודעת לקשר שבין היותה לא אטרקטיבית לגברים לבין תמיכתה הנלהבת בתנועה הפמיניסטית עד כדי הנהגתה בסופו של דבר. ואני, ואין בהודאה זאת משום סתירה לנאמר בפסקה הראשונה, מחכה לאהבה חדשה שתחזיר לי את התיאבון לאוכל ולחיים.
והערה אחרונה: בין התקפת שיעול למדידת חום נזכרתי בראיון שקראתי עם מישהי שהיתה פמיניסטית ופובליצסטית פעילה בעשרים השנה האחרונות, עד שנות הארבעים לחייה; אינני זוכרת את שמה כרגע. לפני מספר שנים התחתנה והביאה לעולם בן. הספר הבא שפירסמה עסק בחוויית האמהות החדשה שגילתה זה עתה, והראיון איתה עמד כולו בסימן "האמהות היא הפמיניזם החדש". היה בה רק צער על שהאמת הצרופה הזאת נודעה לה בגיל מאוחר כל כך…
