פלסטיק

אנחנו מטביעים את עצמנו בפלסטיק

זה תיכף נכנס לנו לורידים

כל הסיליקון הזה בציצים

כל הפרחים המלאכותיים

אני

מאחרת לפגישות, מאחרת לישון, מאחרת לקום, מאחרת להצטרף לסדרים חברתיים ומאחרת בנשף.

אני עדיין מנסה להשלים עם כל זה.

גראפומניה

כבר כמה זמן שאני תוהה על עניין הבלוגים, עוד לפני שפתחתי לי בלוג משלי.
האמת היא שאני חושבת שזאת גראפומניה לשמה.

גראפומניה, בהגדרתה המילונית-פסיכיאטרית, היא דחף כפייתי ובלתי נשלט לכתוב.

גראפומניה, בהגדרתה על פי חלק 4, פרק 9 בספר הצחוק והשיכחה לקונדרה:
לא מזמן נסעתי במונית מקצה אחד של פאריס לקצה השני, ונהג המונית פתח בשיחה אתי. הוא לא מסוגל לישון בלילות. הוא סובל מחוסר שינה כרוני. מאז המלחמה. הוא היה ימאי. אנייתו טבעה והוא שהה במים שלושה ימים ושלושה לילות. אחר כך הצילו אותו. כמה חודשים פרפר בין חיים ומוות. הוא החלים, אבל השינה אבדה לו.
" ימי ארוכים בשליש מימיך", אמר בחיוך.
"ומה אתה עושה בשליש שקיבלת כתוספת?" שאלתי.
"אני כותב," הוא ענה.
שאלתי אותו מה הוא כותב.
הוא כותב את סיפור חייו. סיפורו של אדם, ששחה שלושה ימים בים, נאבק במוות, איבד את יכולתו לישון ואף על פי כן שמר על כוח החיים.
"האם אתה רושם את הדברים למען ילדיך, ככרוניקה משפחתית?"
הוא חייך במרירות: "את ילדי זה לא יעניין. אני כותב את הסיפור בתור ספר. נדמה לי שהוא יכול לסייע לאנשים רבים."
השיחה עם נהג המונית הבהירה לי לפתע את מהות עבודתו של הסופר. אנחנו כותבים ספרים, משום שילדינו אינם מגלים בנו עניין. אנחנו פונים לעולם האנונימי, מפני שרעייתנו סותמת את אוזניה כאשר אנו מדברים אליה.
תוכלו אולי לטעון, שבמקרה של נהג המונית מדובר בגראפומאן ולא בסופר. לכן הבה ונבהיר תחילה את המושגים. אישה שכותבת למאהבה כל יום ארבעה מכתבים אינה גראפומאנית, אלא אישה מאוהבת. אך ידידי, המצלם את מכתבי האהבה שלו, כדי שיוכל לפרסם אותם ביום מן הימים, הוא גראפומאן. גראפומאניה אינה התשוקה לכתוב מכתבים, יומנים, תולדות משפחה (כלומר, תשוקתו של אדם לכתוב עצמו או למען הקרובים לו). אלא התשוקה לכתוב ספרים (כלומר, להגיע לחוג קוראים בלתי-מוכרים).
מבחינה זו אין הבדל בין תשוקתו של נהג המונית לבין תשוקת גיתה; כלומר, מה שמבדיל את גיתה מנהד המונית אינו עצם התשוקה, אלא תוצאותיה.
הגראפומאניה מקבלת ממדים של מגיפה המונית כאשר התפתחות החברה מגיעה לנקודה, שבה מתמלאים שלושה תנאי יסוד:
א. רמת חיים כללית גבוהה, המאפשרת לאנשים להקדיש את זמנם לפעילות חסרת תועלת;
ב. אטומיזאציה רבה של חיי החברה, על ההרגשה הכללית של בדידות היחיד הנובעת ממנה;
ג. העדר בולט של שינויים חברתיים גדולים בחייה הפנימיים של האומה. (מנקודת ראות זאת אופיינית בעיני העובדה שבצרפת, למעשה לא קורה בה דבר, אחוז הסופרים גדול פי 21 מאשר בישראל. דרך אגב, ביבי [דמות נשית בספר של קונדרה] דייקה מאוד בטענתה, שבמבט מבחוץ לא התחולל בחייה דבר. דווקא בהיעדר זה של תוכן חיים, בריקנות הזאת, נעוץ המניע הדוחף אותה לכתיבה.)

אך התוצאות משפיעות השפעה חוזרת על הנסיבות. הבדידות הכללית גורמת גראפומאניה, ובה בשעה, גראפומאניה המונית מגבירה ומגדילה את הבדידות הכללית. המצאת הדפוס אפשרה בזמנו לאנושות יתר הבנה הדדית. בעתות גראפומאניה כללית מקבלת כתיבת הספרים משמעות הפוכה: כל אחד מוקף במילותיו כמו בחומת מראות, ששום קול מבחוץ אינו יכול לחדור בעדה.

עד כאן קונדרה.

הקטע הזה של קונדרה יושב אצלי בראש כבר כמה זמן; פחות או יותר מאז שכולם התחילו לכתוב מה הם אכלו לארוחת בוקר, את מי הם זיינו בצהריים, לאיזה סרט הם הלכו אתמול בערב ומה בדיוק הם חושבים על נושא הכתבה שהרגע סיימו לקרוא.

אני חושבת שרוב האנשים כותבים בטמטום מוחלט.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה חיפשתי את ההגדרה המילונית של גראפומאניה (graphomania) בגוגל. כל שלושת האתרים הראשונים שעלו התייחסו ישירות למה שכתב קונדרה; האתרים השני והשלישי היו פוסטים באנגלית בשני בלוגים לא פעילים מ-2003 ו-2005. פוסטים דומים מאוד לפוסט הזה.

זאת אומרת שלפחות שלושה בלוגרים חשבו על הקשר שבין תופעת הבלוגים לבין רעיון הגראפומניה כפי שמציג אותו קונדרה, שהוא בעצמו סופר, שטוען שהוא פונה לעולם האנונימי מפני שרעייתו סותמת את אוזניה כשהוא מדבר איתה (שזאת אמירה בעייתית במקצת על סופרים באשר הם).

אפשר להגיד שזאת רפלקסיה על רפלקסיה.

קונדרה מחווה דעתו: בעתות גראפומאניה כללית מקבלת כתיבת הספרים משמעות הפוכה: כל אחד מוקף במילותיו כמו בחומת מראות, ששום קול מבחוץ אינו יכול לחדור בעדה.

אנחנו חיים בעתות גראפומניה כללית. גם של טקסטים וגם של תמונות – נייחות ונעות. והטוקבקים לכל טקסט הכי זניח ברשת – שלא לאמר הטקסטים הזניחים עצמם – מוכיחים שכולם באמת רוצים לכתוב – מכל הסיבות שקונדרה הזכיר קודם – אבל הם גם קוראים. הכל. מאותן הסיבות בדיוק. זאת אומרת שכולם סופגים קולות מבחוץ בבבילון האינטרנטי, אבל הם סופגים אותם בתוך חומת המראות.

לפעמים נדמה לי שאנשים כבר לא קוראים ספרים. הם קוראים טקסטים אינטרנטיים. סייבר-טקסטים. זאת כתיבה אחרת לגמרי. לא מודעת לעצמה, חשופה יותר, לא מכפיפה את עצמה לחוקי מוען-נמען או לקודים של העברת מסר. רוב הזמן אין מסר. יש חיטוט פנימי מסוג כזה או אחר. ואנשים אוהבים מאוד לחטט אצל אחרים. זאת עובדה. והם רוצים להגיב ויש להם את היכולת. ומושא החיטוט ויוצרו חושב לעצמו שיש תוקף לדברים שהוא כותב, כי מישהו (ומה זה חשוב מי) קרא אותם, חשב עליהם, 'טרח' להגיב.

כולם מייצרים טקסטים כל הזמן, כולם מייצרים תכנים כל הזמן.

רובם חסרי משמעות בשבילי.

אני כותבת את כל זה כי השבוע קיבלתי הוכחה כתובה לכך שהבלוג הזה נקרא לפחות על ידי איש אחד שאני לא מכירה.
אני כותבת את כל זה בעיקר בגלל שיש לי המון זמן פנוי ואני חיה בחברה שיש בה אטומיזאציה רבה של חיי החברה, על ההרגשה הכללית של בדידות היחיד הנובעת ממנה. ואולי גם בגלל שבהיעדר של תוכן חיים, בריקנות הזאת, נעוץ המניע הדוחף אותי לכתיבה.

 

קהלת

דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים. הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. … כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש.

איש אחד אמר לי פעם שאין דבר כזה 'להעביר את הזמן'. הזמן מעביר אותנו. מה שיש פה היה לפנינו וישאר אחרינו. סדרי עולם לעולם יעבדו. יש להם האנרציה שלהם, מידת הדיוק שלהם, טווח הסטיה שלהם. אנחנו המצאנו את הזמן. לא יכולנו שלא לתת שמות למצבים, לסדרי העולם. המוח האנושי מתקשה לעבוד במונחים מופשטים, הוא מבקש נקודת התייחסות. וככה אנחנו חושבים שאנחנו מעבירים את הזמן.

הזמן, שהוא היקום, יהיה פה הרבה אחרי שנלך.

איש אחר סיפר לי על חווית הטריפ הראשון שלו. הוא אמר שבנקודה מסוימת, מול השקיעה בים, הוא הבין שהוא חשוב לעולם בדיוק באותה מידה שהוא לא חשוב לעולם.

אף פעם לא לקחתי טריפ.
שקיעות יכולות לגרום לכל אחד לפצוח בהגיגים קיומיים.
.it does put your life in a strange perspective though

אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים… אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלים ולבי ראה הרבה חכמה ודעת הוללות ושכלות ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח. כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. אמרתי בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל.

יש דעה מקובלת למדי שקהלת הוא בעצם שלמה המלך; הדעה המקובלת למדי עליו היא שהוא החכם באדם.
מתוך הערך 'קהלת' בויקיפדיה: המסורת מייחסת לשלמה שלושה מספרי המקרא: שיר השירים, משלי וקהלת. העובדה ששלוש היצירות שונות כל כך זו מזו בתוכנן, לשונן וסגנונן, מוסברת בכך ששלמה כתב כל אחת מהן בתקופה אחרת של חייו: כשהיה צעיר, כתב שירי אהבה (שיר השירים), כשהתבגר אמר דברי חוכמה (משלי), ולעת זקנתו הביט בעולם וקבע שהכל הבל (קהלת).

דבר אחד בלבד אינו הבל הבלים, טוען שלמה. והדבר הזה הוא גם המשמעות לקיומו של האדם.
סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט על על נעלם אם טוב ואם רע.

אני נולדתי אחרי ניטשה. תמיד היה לי ברור שאין אלוהים. אבל הטוב הוא לא הבל. עד אתמול כיניתי את הטוב שאני מתכוונת אליו בשם 'הטוב האבסולוטי', אבל איש אחד הציע 'הטוב האוניברסלי'. זה באמת נשמע לי יותר מדויק. 'טוב אבסולוטי' הוא עסק אידאי למדי, שלא לאמר נתון לויכוח.
'טוב אוניברסלי' הוא אולי בר קיימא יותר, בר תפיסה יותר. 'טוב' במובן של לעשות דברים טובים (קטנים, גדולים) לאנשים אחרים. ככה, על הדרך, כל הזמן.

אישה אחת סיפרה לי שעימנואל לוינאס (1906-1995) אמר שהאלוהים הוא בין בני האדם. זו תמצית של פילוסופיה שלמה ומורכבת, שהבקיאות העכשווית שלי בה מצטמצמת, למרבה הצער, לכדי קריאת הערך על לוינאס בויקיפדיה: לדעת לוינס "יראת האדם" והתנהגות מוסרית כלפיו משמעה "יראת האל".

תחשבו טוב, תחשבו גם על אנשים אחרים. תנו ריספקט למי שעומד מולכם, תנו לו אהבה. תעשו מעשים טובים קטנים. דברים שהייתם רוצים שיעשו לכם. תעשו את זה לאנשים שאתם מכירים ותעשו את זה לאנשים זרים. זה יכול להיות מהפכני, לא?

 

עוד מהפלא שגורם לי להרגיש ממש חכמה למרות שאני לא באמת יודעת הרבה:

קהלת
עמנואל לוינאס

נרקיס ובוסטון

השפעת הגיעה אלי השבוע ושלחה אותי להוריי בכניעה מוחלטת. בלית ברירה תפסתי את מקומי מתחת לשמיכה ועל כורסת הטלוויזיה והתמסרתי לפולניות של אמא שלי ולצקצוקי הלשון של אבא שלי. בין לבין צפיתי בדי הרבה סרטים, אחד מהם אפילו שימח את אמא שלי במיוחד: זוועתון הולמרקי מהסוגה המכונה "קומדיה רומנטית לכל המשפחה" על אמא שמחפשת בעלים לארבע בנותיה באופן אקטיבי מאוד, שלא לאמר פולשני. אמא שלי חשבה שאפשר ללמוד מהאישה המטורפת הזאת הזאת כמה דברים…

אבל עכשיו לנרקיס ובוסטון.

יצא לי לצפות בשתי קלאסיקות בשבוע הזה: "נרקיס שחור" של Michael Powell ו- Emeric Pressburger ו"הבוסטונים" של James Ivory; כל אחד מהם יפהפה בדרכו. שני הסרטים האלה גרמו לי להסתובב עם מחשבות על ההשפעה האפקטיבית של קיומה או אי קיומה של אהבה רומנטית בחיינו, כלומר בחייהן של נשים, ועל האופן שבו המחויבות הנשית (המולדת? הנלמדת?) נותנת לעצמה בטוי בכל אחד מהמצבים האלה. ביטויים של מחויבות נשית ושל הפסיכולוגיה שעומדת מאחוריהם הם עסק גדול בתולדות הקולנוע.

"נרקיס שחור" מציג את סיפורה של האחות קלודה, הנזירה-האחראית במנזר מסיונרי אנגליקני בהרי ההימלאיה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בגילומה של דברה קר הצעירה והיפהפיה. האחות קלודה, שאינה מחייכת לעולם, מנהלת את ענייני המנזר באותו אופן נטול פניות בו היא מנהלת את חייה הפרטיים. איש הקשר שלה ושל הנזירות הן עם הציווילזציה והן עם האוכלוסיה המקומית הוא נציג הממשל הקשוח, האלכוהוליסט והשרמנטי, מר דין. האחות קלודה אינה מרשה לעצמה להסחף אחר רגשותיה למר דין, רגשות שהיא יודעת שהוא שותף להם. היא מחויבת לאלוהיה עד כלות. ויש לכך סיבה: אהוב נעוריה בכפר הולדתה האירי, זה שכולם ציפו שיישא אותה לאישה, תיכנן להפליג לארצות הברית אך לא תיכנן לקחתה עימו וגם לא לשאתה. הבושה מתגובת הסובבים אותה למה שהתפרש באותה תקופה כבזיון חמור שלחה אותה – מיד כשגילתה את תוכניתו של אהובה – להתחייב לאלוהים ולמסדר; אותה בושה היא ששומרת עליה לבל תסטה מדרך זו, קשה ותובענית ככל שתהיה. הסטיה מן הדרך, כפי שהיא מוצגת בסרט בדמותה של הנזירה הסוררת והשטנית רות, פירושה מוות.

וורינה טרנט, גיבורת "הבוסטונים", היא נערה מתוקה להפליא ותמימה כבת 20, המובילה את דגל המהפכה הפמיניסטית בפני אנשי החברה הגבוהה של בוסטון של אמצע המאה ה-19. היא נואמת אודות "שחרור הנשים מכלובי הזכוכית שלהן" בסלונים החברתיים של חברה בורגנית עשירה שעושה את צעדיה הראשונים בתוך המודרניות. התנועה הפמיניסטית החדשה בארצות הברית היתה נחלתן של נשות המעמד הבינוני-גבוה ושמה לה למטרה בעיקר את מתן זכות ההצבעה לנשים. לא ממש ידעו אז מהו שחרור מיני, לבישת מכנסיים לא עלתה הפרק ויציאה לעבודה היתה בגדר טאבו חברתי בעבור נשות המעמד הזה בכל מקרה.
אוליב צ'נסלור (בגילומה המושלם של ונסה רדגרייב), בתולה מזדקנת ומרירה כבת ארבעים, אחת מהתומכות הנלהבות של התנועה הפמיניסטית, לוקחת את וורינה טרנט הצעירה תחת חסותה ודורשת ממנה מחויובות טוטאלית: לה עצמה ולתנועה. בד בבד עם התפתחותה של מערכת יחסים תובענית בעלת אופי לסבו-אירוטי בין השתיים ובעיקר מצדה של מיס צ'נסלור, מופיע אחיינה יפה התואר של של האחרונה ומתחיל לחזר במרץ אחרי וורינה, למורת רוחה של פטרוניתה. מורת הרוח הזו משולשת: וורינה מתרחקת ממיס צ'נסלור; מיס צ'נסלור חוששת כי וורינה תנטוש את מחויבותה המוצהרת לתנועה הפמיניסטית, והחמור מכל: המחזר הנמרץ אוחז בדעות המנוגדות לחלוטין לאלה של וורינה ופטרוניתה. הוא אינו טיפש כלל, הוא פשוט מאמין שמקומן של הנשים יכירנו רק בתוך "כלובי הזכוכית". וורינה, הנקרעת בין אהבתה לבין המחויבות האישית והחברתית שלקחה על עצמה, מתמסרת לבסוף לאהבה בערב הגאלה החגיגי בניו-יורק בו היתה אמורה לנאום. היא בורחת עם אהובה להנשא בחשאי ואת מקומה על דוכן הנואמים תופסת מיס צ'נסלור, שאיש מעולם לא ביקש את ידה.
הסרט היפהפה הזה, אשר רבדים מרתקים נוספים מרכיבים אותו, הוא אחד משיתופי הפעולה בין ג'יימס אייבורי לתסריטאית רות פראוור ג'אבוולה, והוא אדפטציה לרומן מאת הנרי ג'יימס. בתפקיד האהוב, אגב, מופיע כריסטופר ריב, שמוכיח שהוא יודע גם לשחק ולא רק לעוף.

אז מה למדנו מזה?
השיעור ראשון הוא שנשים מתמסרות. אני מדברת כאן על ההתמסרות כעל מספר מוחלט, מבלי לקבוע אם היא שלילית או חיובית, או אם יש התמסרות שלילית או חיובית. עד לשלב מאוחר מאוד בתולדות הקולנוע ("מונטנגרו" של דושאן מקבייב מ-1981 הוא פורץ דרך מהבחינה הזאת) נשים התמסרו למשהו: לגבר, לילדים, למשפחה בכלל או למטרות חברתיות או דתיות נעלות אחרות. אישה לא הסתובבה לה סתם כך ללא עניין לענות בו את נפשה ולכלות בו את ימיה. גם הסרטים שהציגו את האישה כמורדת או כפאם פאטאל נתנו לגיבורה שלהם תיקון או עונש בהתאם לנכונותה להתמסר. ועוד לא דיברנו על הגיבורות המתמסרות המוצגות כקדושות מעונות…

השיעור השני הוא אכזרי למדי: רק נשים אשר כשלו בחיי האהבה שלהן (במילים אחרות: כשלו בהעמדת צאצאים) מביאות עצמן להתמסר למטרות שאינן דומסטיות מובהקות. האחות קלודה לא היתה מעלה על דעתה להתנזר לו תוכניות הנישואין שלה היו עולות יפה. מיס צ'נסלור מודעת גם מודעת לקשר שבין היותה לא אטרקטיבית לגברים לבין תמיכתה הנלהבת בתנועה הפמיניסטית עד כדי הנהגתה בסופו של דבר. ואני, ואין בהודאה זאת משום סתירה לנאמר בפסקה הראשונה, מחכה לאהבה חדשה שתחזיר לי את התיאבון לאוכל ולחיים.

והערה אחרונה: בין התקפת שיעול למדידת חום נזכרתי בראיון שקראתי עם מישהי שהיתה פמיניסטית ופובליצסטית פעילה בעשרים השנה האחרונות, עד שנות הארבעים לחייה; אינני זוכרת את שמה כרגע. לפני מספר שנים התחתנה והביאה לעולם בן. הספר הבא שפירסמה עסק בחוויית האמהות החדשה שגילתה זה עתה, והראיון איתה עמד כולו בסימן "האמהות היא הפמיניזם החדש". היה בה רק צער על שהאמת הצרופה הזאת נודעה לה בגיל מאוחר כל כך…